אמה גולדמן
מתוך אנרכופדיה
אמה גולדמן (אנגלית: Emma Goldmanתבנית:כ; 27 ביוני 1869 - 14 במאי 1940), הידועה גם בשם "אמה האדומה", הייתה אנרכיסטית יהודייה. התפרסמה בשל פעילותה הפוליטית, כתביה ונאומיה. שמה הואדר על ידי מעריציה כ"אישה מורדת" בעלת מחשבה חופשית, ואילו מבקריה הציגו אותה כתומכת ברציחות פוליטיות ובמהפכה אלימה. [1]
אמה גולדמן נולדה בקובנה שבליטא למשפחה יהודית אורתודוקסית, וסבלה מאלימותו של אביה, שגם סירב להרשות לה להמשיך בלימודיה כאשר המשפחה עברה לסנקט פטרבורג. למרות זאת, היא קראה ברעבתנות ולימדה את עצמה על הפוליטיקה של זמנה. בגיל 16 היגרה יחד עם אחותה לרוצ'סטר שבמדינת ניו יורק בארצות הברית. לאחר נישואים קצרים בשנת 1887, התגרשה ועברה לעיר ניו יורק.
בעקבות מהומות היימרקט נמשכה לאידאולוגיה האנרכיסטית, ואומנה בנשיאת נאומים על ידי האנרכיסט יוהן מוסט. היא הפכה למרצה מפורסמת ונאומיה משכו קהל של אלפי אנשים. הסופר והאנרכיסט אלכסנדר ברקמן היה למאהבה, לחברה לחיים ולשותף פוליטי. על רקע סכסוך עבודה אלים, הם תכננו להתנקש בחייו של התעשיין האמריקאי הנרי קליי פריק. פריק שרד את נסיון ההתנקשות, וברקמן נידון ל-22 שנות מאסר. גולדמן נכלאה מספר פעמים בשנים שלאחר מכן בעוון הסתה למהומה והפצת מידע על אמצעי מניעה. בשנת 1906 ייסדה גולדמן את כתב העת האנרכיסטי "אמא אדמה", שהיה מגזין פוליטי שתמך במטרות פוליטיות רדיקליות, התארגנות עובדים, והתנגדות לממשלת ארצות הברית במגוון נושאים. קוראיו היוו את מרכז השמאל הרדיקלי בארצות הברית בתחילת המאה ה-20.
בשנת 1917, בפתחה של מלחמת העולם הראשונה, נידונו גולדמן וברקמן לשנתיים מאסר בעוון הפרה של "חוק הריגול" החדש, שקבע עונשים כבדים לכל מי שהפריע לגיוס לצבא או עודד "אי-נאמנות" כנגד ממשלת ארצות הברית. לאחר שחרורם נעצרו שוב, יחד עם מאות אחרים, וגורשו לברית המועצות. למרות שבתחילה תמכה גולדמן במהפכת אוקטובר, במהרה שינתה את דעתה והביעה את התנגדותה לשימוש הסובייטי באלימות ולדיכוי קולות עצמאיים. ב-1923 כתבה ספר על חוויותיה, "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה". בעת שהתגוררה באנגליה, בקנדה ובצרפת כתבה אוטוביוגרפיה לה קראה "לחיות את חיי", ובסופו של דבר נסעה לספרד להשתתף במלחמת האזרחים בספרד. לקראת סיום המלחמה חזרה לקנדה, שם עסקה בגיוס כספים עבור האנרכיסטים בספרד. היא נפטרה בטורונטו ב-14 במאי 1940.
גולדמן מילאה תפקיד עיקרי בהתפתחות הפילוסופיה הפוליטית האנרכיסטית בארצות הברית ובאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. למרות שהרחיקה עצמה מהגל הראשון של הפמיניזם וממאבקו לסופרג'יזם, היא פיתחה דרכים חדשות להכללת הפוליטיקה המגדרית בתאוריה האנרכיסטית. גולדמן דיברה וכתבה על מגוון רחב של נושאים, בהם בתי סוהר, אתאיזם, חופש הביטוי, מיליטריזם, קפיטליזם, נישואים ואהבה חופשית. לאחר שנים רבות של אלמוניות, המעמד הסמלי של גולדמן חודש בשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר מלומדים פמיניסטים ואנרכיסטים הציתו מחדש את העניין בסיפור חייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] משפחה
משפחתה של אמה גולדמן הייתה יהודית-אורתודוקסית והתגוררה בקובנה, אז באימפריה הרוסית והיום בליטא. הוריה היו אברהם גולדמן וטובה בינוויטש. לטובה בינוויטש היו שתי בנות מנישואים קודמים, הלנה (1860) ולנה (1862). היא התקשתה להתמודד עם מותו של בעלה הראשון משחפת. מאוחר יותר ציינה אֶמה ש"איזו אהבה שלא הייתה לה, היא מתה יחד עם אותו בחור צעיר לו הייתה נשואה מאז גיל 15". [2]
נישואיה השניים של טובה בינוויטש לאברהם גולדמן, אורגנו בידי משפחתה. על שידוך זה אמרה לימים אמה גולדמן כי "היה זה זיווג לא מוצלח מלכתחילה"[2]. כישלונו של אברהם גולדמן בעסק בו השקיע את ירושתה של טובה, המצוקה הכלכלית שנגרמה בשל כך והריחוק הרגשי בין בני הזוג, הובילה למתיחות רבה בביתם. כשטובה נכנסה להריון, ייחל אברהם לבן, וראה בבת סימן נוסף לכשלון.[3] למשפחת גולדמן אכן נולדו שלושה בנים, אולם ההריון הראשון של טובה מאברהם הוביל לבת, אמה גולדמן, שנולדה ב-27 ביוני 1869.
אברהם גולדמן הכה את ילדיו כאשר לא צייתו לו, וכלפי אֶמה, המרדנית מכולם, השתמש גם בשוט.[4] האם סיפקה נחמה מועטה לילדיה, ורק לעתים נדירות קראה לבעלה להפחית את מלקותיו.[5]
אֶמה גולדמן פיתחה עם שתי אחיותיה, לנה והלנה, מערכות יחסים מנוגדות. הלנה, הבכורה, סיפקה לה את הנחמה שלא קיבלה מאִמהּ. היא מילאה את ילדותה של גולדמן ב"כל האושר שהיה בה".[6]. לנה, לעומת זאת, הייתה מרוחקת וקרה. [7]
[עריכה] ילדות וגיל ההתבגרות
בילדותה נדדה משפחתה של אמה גולדמן. בתחילה המשפחה עברה לכפר פאפיל, שבמחוז שיאוליאי אשר בצפון ליטא. במקום זה ניהל אביה פונדק קטן. בעוד אחיותיה עבדו, אֶמה התחברה עם משרתת בשם פטרושקה, שעוררה בה את "התחושות הארוטיות הראשונות"[8] שלה. מאוחר יותר בפאפיל אֶמה הייתה עדה לאיכר שהוכה בשוט ברחוב. אירוע זה הותיר עליה רושם עז, ותרם לסלידה שלה מסמכות אלימה במשך כל חייה.[9]
בגיל 7 עברה עם משפחתה לעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית (אז חלק מהאימפריה הגרמנית), והחלה ללמוד שם בבית הספר. אחת המורות הענישה את התלמידים שלא צייתו לה, בהם גולדמן, בהלקאת ידיהם בסרגל. מורה אחר ניסה להטריד מינית את תלמידותיו ופוטר כאשר גולדמן נאבקה נגדו. היא מצאה דמות אוהדת, לעומת זאת, במורה גרמני, שהשאיל לה ספרים ולקח אותה לאופרה. כתלמידה נלהבת, גולדמן עברה את מבחן הקבלה לגימנסיה, אך המורה שלה ללימודי דת סרבה להעניק לה תעודה על התנהגות טובה, ולכן לא יכלה להמשיך בלימודיה.[10]
בהיותה בת 13, עברה משפחת גולדמן פעם נוספת, לעיר הרוסית סנקט פטרבורג, בה אביה פתח חנות כושלת אחת אחר רעותה. העוני אליו נקלעה המשפחה בשל כך, אילץ את ילדיה לעבוד, ואֶמה עזבה את בית הספר והחלה לעבוד במגוון עבודות, בהן גם בחנות למכירת מחוכים. כנערה, התחננה בפני אביה שייתן לה לחזור לבית הספר, אך הוא זרק את ספרה ללימוד צרפתית לאח וצעק: "בנות לא צריכות ללמוד הרבה! כל מה שבת יהודיה צריכה לדעת זה כיצד להכין גפילטע פיש, לחתוך אטריות בצורה נאותה, וללדת לבעלה ילדים רבים."[11]
גולדמן החליטה ללמוד בעצמה, ובמהרה החלה להרחיב ידיעותיה אודות המצב הפוליטי הסוער ברוסיה, ובמיוחד אודות הניהיליסטים שהיו אחראים להתנקשות בקיסר רוסיה, אלכסנדר השני. הסערה הפוליטית שבאה בעקבות ההתנקשות סקרנה את גולדמן, למרות שלא הבינה אותה בשלמותה בתקופה זו. כאשר קראה את הרומן "מה יש לעשות?" מאת ניקולאי צ'רנישבסקי, היא מצאה מודל לחיקוי בדמותה של גיבורת הרומן, ורה פבלובנה, המאמצת את הפילוסופיה הניהיליסטית ובורחת ממשפחתה המדכאת על מנת לחיות חיים חופשיים ולארגן קואופרטיב תפירה. הספר ריתק את גולדמן והיווה עבורה מקור השראה לכל אורך חייה.[12]
אביה, באותו זמן, המשיך להתעקש על עתיד ממוסד יותר בשבילה, וניסה לארגן את נישואיה בגיל 15. מחלוקות רבות פרצו בין האב ובתו על רקע זה. אברהם גולדמן התלונן שאֶמה הופכת לאישה "משוחררת", אך היא התעקשה כי תינשא מאהבה בלבד.[13] בעת עבודתה בחנות המחוכים, נאלצה גולדמן להדוף חיזורים מקצינים רוסים וגברים אחרים. אחד ממחזריה לקח אותה לבית מלון וביצע מעשה שגולדמן כינתה "מגע אלים".[14] שניים מהביוגרפים של גולדמן, הגדירו זאת אונס. גולדמן הביעה את זעזועה מהחוויה בספרה האוטוביוגרפי "Living My Life" (לחיות את חיי) בכותבה כי "נדהמה מהגילוי שמגע בין גבר לאישה יכול להיות כל כך אכזרי וכואב".[15] עוד טענה גולדמן בספר, כי הרגישה שמפגש זה הכתים לנצח את יחסיה עם גברים.[15]
[עריכה] רוצ'סטר
בשנת 1885, תכננה הלנה להגר למדינת ניו יורק שבארצות הברית. אמה רצתה להצטרף לאחותה, אך אביהן סירב לאפשר להן זאת. למרות הצעתה של הלנה לשלם עבור המסע, אברהם התעלם מבקשתן. בנואשותה, איימה גולדמן לזרוק עצמה לנהר הנבה אם לא תוכל להצטרף לאחותה. לבסוף אברהם הסכים וב-29 בדצמבר 1885, הלנה ואֶמה הגיעו לעיר רוצ'סטר בניו יורק, ועברו להתגורר עם אחותן, לנה, ובעלה, סמואל. עקב התגברות האנטישמיות בסנקט פטרבורג, הוריהן ואחיהן הצטרפו אליהן שנה מאוחר יותר. גולדמן החלה לעבוד כתופרת, ותפרה מעילים במשך למעלה מ-10 שעות ביום, בשכר של שניים וחצי דולר לשבוע. היא ביקשה העלאה אך בקשתה נדחתה, לאחר מכן היא התפטרה ועברה לעבוד במפעל קטן יותר בסמוך.[16]
בעבודתה החדשה גולדמן פגשה עובד נוסף בשם ג'ייקוב קרשנר, שחלק איתה את אהבתה לספרים, ריקודים ומסעות, כמו גם את תסכולה מהמונוטוניות שבעבודה במפעל. לאחר ארבעה חודשים הם התחתנו, מה שעזר לה גם לזכות באזרחות אמריקאית.[17] אולם, ברגע שעבר קרשנר לגור עם משפחתה של גולדמן, מערכת היחסים ביו בני הזוג התדרדרה. ביום חתונתם גולדמן גילתה שהוא אימפוטנט, והם התרחקו רגשית ופיזית. לא עבר זמן רב, וקרשנר נעשה קנאי וחשדן. היא, במקביל, החלה להיות מעורבת בסערות הפוליטיות שהיו סביבה - במיוחד במהומות היימרקט בשיקגו והפילוסופיה הפוליטית האנטי-סמכותנית, אנרכיזם. פחות משנה לאחר חתונתם, קרשנר וגולדמן התגרשו. הוא התחנן בפניה שתחזור, ואיים להרעיל את עצמו אם תסרב. הם התאחדו בשנית, אך לאחר 3 חודשים היא עזבה אותו פעם נוספת. הוריה, שראו את התנהגותה כמשוחררת מדי, לא הסכימו להכניסה לביתם.[18] בעקבות כך, גולדמן לקחה את מכונת התפירה שלה וחמישה דולר ונסעה לעיר ניו יורק.[19]
[עריכה] מוסט וברקמן
ביומה הראשון בעיר, גולדמן פגשה שני גברים שהשפיעו על יתרת חייה. בבית קפה שהיה מרכז לפעילים רדיקליים, הכירו לה את אלכסנדר ברקמן, אנרכיסט שהזמין אותה לנאום פומבי שהתקיים באותו ערב. הם הלכו לשמוע את יוהן מוסט, עורך של כתב עת גרמני בשם "החרות", ותומך ב"תעמולה באמצעות פעולה" - דוקטרינה שעודדה פעולות של יחידים, כגון התנקשויות פוליטיות, שיהוו השראה לפעולות נוספות שיובילו להצתת מהפכה בקרב מעמד העובדים.[20] גולדמן התרשמה מנאומו הנלהב, והוא לקח אותה תחת חסותו ואימן אותה בשיטות נאום. מוסט עודד אותה במרץ, ואף אמר לה כי עליה "לקחת את מקומי כשאעזוב".[21] אחד מנאומיה הראשונים ניתן ברוצ'סטר. לאחר ששכנעה את הלנה שלא תספר להוריהן אודות הנאום, גולדמן עלתה על הבמה, ולרגע שכחה את שרצתה להגיד. היא תיארה את החוויה כך:
| משהו מוזר קרה. ברגע אחד ראיתי את זה - כל אירוע בשלושת השנים שלי ברוצ'סטר: מפעל גרסון, עבודת הפרך וההשפלה שהיו בו, כשלון נישואיי, הפשע בשיקגו. התחלתי לדבר. מילים שמעולם לא שמעתי את עצמי אומרת החלו לזרום החוצה, יותר ויותר מהר. הן הגיעו באינטנסיביות מלאת תשוקה. הקהל לא היה שם, האולם עצמו נעלם. הייתי מודעת רק למילותיי שלי, לשיר הנלהב שלי. | ||
| -- Emma Goldman, Living my life. P. 40 | ||
מוקסמת מהחוויה, גולדמן החלה לחדד את אישיותה הציבורית במפגשים הבאים. אולם, במהרה מצאה את עצמה מתווכחת עם מוסט בנוגע לעצמאותה. לאחר נאום חשוב בקליבלנד, הרגישה שהפכה ל"תוכי שחוזר אחר עמדותיו של מוסט"[22], והחליטה להביע את עצמה על הבמה. כשחזרה לניו יורק, מוסט זעם ואמר לה: "מי שלא איתי, נגדי!"[23]. גולדמן בתגובה, עזבה את מערכת "החרות" והצטרפה לכתב עת אחר, "האוטונומיה".
במקביל, גולדמן החלה להתחבר לברקמן, לו קראה בחיבה סשה. תוך זמן קצר השניים התאהבו זה בזו. הם עברו לגור בדירה קומונלית עם בן דודו, האמן מודסט "פדיה" סטיין, וחברה של גולדמן, הלן מינקין, באזורים הכפריים של וודסטוק, אילינוי. למרות שיחסיהם ידעו קשיים, גולדמן וברקמן היו קרובים מאוד כל חייהם, מאוחדים על ידי עקרונותיהם האנרכיסטיים והמחויבות שלהם לשוויון.
[עריכה] מזימת הומסטד
אחד הרגעים הפוליטיים שקירבו בין ברקמן לגולדמן היה שביתת הומסטד. ביוני 1892, מפעל מתכת ברובע הומסטד שבפנסילבניה, בבעלות איש העסקים אנדרו קרנגי, הפך למוקד תשומת הלב האמריקאית בעקבות כישלון המשא ומתן בין חברת המתכת קרנגי ובין איגוד עובדי הפלדה והברזל הלאומי. מנהל המפעל היה הנרי קליי פריק, יריב מרכזי של האיגוד. כאשר סבב שיחות אחרון נכשל אף הוא בסוף יוני, ההנהלה סגרה את המפעל ונעלה את העובדים מחוצה לו. העובדים בתגובה פתחו בשביתה וחסמו את הגישה למפעל אך פריק החליט לגייס שוברי שביתה והחברה שכרה את חברת פינקרטון על מנת להגן עליהם. ב-6 ביולי התפתח קרב יריות בין 300 שומרי פינקרטון לבין אלפי עובדי איגוד, מהם מאות חמושים. במהלך 12 השעות של הקרב, שבעה שומרים ותשעה שובתים נהרגו.[25]
מרבית עיתוני המדינה תמכו בשובתים, וגולדמן וברקמן החליטו להתנקש בפריק, מתוך הנחה שפעולה שכזו תהווה השראה עבור העובדים להתקומם כנגד המערכת הקפיטליסטית. ברקמן בחר לבצע את הרצח, והורה לגולדמן להשאר מאחור על מנת להסביר את מניעיו לאחר שייכלא.[26] ברקמן ניסה להכין פצצה, אך נכשל, לאחר מכן נסע לפיטסבורג על מנת לקנות אקדח וחליפה מהודרת.
גולדמן החליטה לעזור במימון מזימת ההתנקשות בפריק על ידי עיסוק בזנות. בזוכרה את דמותה של סוניה ברומן של דוסטויבסקי, "החטא ועונשו", נימקה גולדמן את מעשיה: "היא הפכה לזונה על מנת לתמוך באחיה ואחיותה הקטנים. סוניה הרגישה שיכלה למכור את גופה. למה לא אני?"[27] ברגע שירדה לרחוב, הגבר הראשון קנה לה בירה, נתן לה 10 דולר, וייעץ לה לוותר על הזנות מאחר ואין לה את הכשרון המתאים. היא "נדהמה מכדי לדבר".[27] היא התקשרה להלנה, וביקשה ממנה 15 דולר בטענה שהיא חולה.
כאשר הגיע להומסטד ב-23 ביולי, ברקמן הצליח להיכנס למשרדו של פריק, כשברשותו אקדח מוסתר, וירה בפריק שלוש פעמים, ולאחר מכן דקר אותו ברגליו. קבוצה של עובדים - שהייתה רחוקה מלהצטרף אליו בנסיונו - הכתה אותו עד לאובדן הכרה, והוא נלקח בידי המשטרה.[28] פריק שרד את נסיון ההתנקשות, וברקמן הורשע בנסיון לרצח[29] ונשפט ל-22 שנות מאסר. העדרותו של ברקמן מחייה העיקה מאוד על גולדמן. משוכנעת שגולדמן הייתה מעורבת בנסיון ההתנקשות, המשטרה פשטה על דירתה, וכשלא מצאה ראיות שיקשרו אותה לנסיון ההתנקשות, לחצה על בעל הבית שיפנה אותה מדירתו. נסיון ההתנקשות בפריק נכשל גם להשיג את מטרתו - לעורר את העובדים להתקוממות, ועובדים ואנרכיסטים כאחד גינו את המעשה. יוהן מוסט תקף את ברקמן ונסיון ההתנקשות, וטען שהניסיון נעשה על מנת לעורר סימפטיה כלפי פריק. גולדמן זעמה על התקפות אלה, והגיעה לנאום פומבי של מוסט מצוידת בשוט, ודרשה ממנו, בעודו נואם, שיוכיח את האשמותיו. לאחר שהתעלם ממנה, הצליפה בו עם השוט, שברה אותו על ברכיה, והשליכה את החלקים השבורים לעברו.[30] מאוחר יותר היא התחרטה על התקפתה, והתוודתה בפני חברה ש"בגיל 23, אדם לא חושב בהיגיון".[31]
[עריכה] "הסתה למהומה"
בשנת 1893 סבלה ארצות הברית מאחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה, כאשר שיעור האבטלה הגיע ללמעלה מ-20 אחוז[32], ו"הפגנות הרעב" פינו את מקומן למהומות. גולדמן החלה לדבר לקהל רחב של גברים ונשים המתוסכלים מהמצב הכלכלי בניו יורק. ב-21 באוגוסט, דיברה לקהל של כמעט 3,000 נשים וגברים בכיכר יוניון, ועודדה את המובטלים לנקוט בפעולה מיידית. דבריה המדויקים אינם ידועים: סוכנים סמויים טענו שהיא אמרה לקהל "לקחת הכל...בכוח"[33], בעוד שגולדמן טענה מאוחר יותר שאמרה: "ובכן, הפגינו לפני ארמונות העשירים. דרשו עבודה. אם הם לא נותנים לכם עבודה, דרשו לחם. אם הם מסרבים לתת לכם את שניהם, קחו לחם".[34] מאוחר יותר בבית המשפט, הציע הבלש צ'ארלס ג'ייקובס גרסה נוספת לנאומה.
שבוע לאחר נאומה בפני קהל המובטלים, נעצרה גולדמן בפילדלפיה וחזרה למשפט בניו יורק, באשמת "הסתה למהומה". במהלך נסיעת הרכבת, ג'ייקובס הציע לה לוותר על ההאשמות אם היא תדווח על פעילים רדיקליים אחרים באזור. גולדמן בתגובה זרקה כוס מים קרים על פניו.[35]. בזמן שחיכתה למשפט, זכתה לביקור של נלי בליי, עיתונאית של עיתון ה-"New York World". היא בילתה שעתיים בראיון עם גולדמן, וכתבה מאמר אוהד על האישה אותה תיארה כ"ז'אן ד'ארק מודרנית".
למרות הפרסום החיובי, חבר המושבעים שוכנע על ידי עדותו של ג'ייקובס וחשש מעמדותיה הפוליטיות של גולדמן. עוזר התובע המחוזי תחקר את גולדמן בנוגע לעמדותיה האנרכיסטיות והאתאיסטיות. השופט כינה אותה "אישה מסוכנת". היא נשפטה לשנה אחת בכלא. כשנכנסה לכלא, סבלה משיגרון ונשלחה למרפאה. שם התיידדה עם הרופא והחלה ללמוד סיעוד. כמו כן, קראה עשרות ספרים, ובהם יצירותיהם של סופרים ופעילים אמריקאיים כגון ראלף ואלדו אמרסון, הנרי דייוויד תורו, נתניאל הות'ורן, המשורר, וולט ויטמן, והפילוסוף, ג'ון סטיוארט מיל. כשהשתחררה לאחר 10 חודשים, קהל רועש של כמעט 3,000 איש קיבל את פניה בניו יורק והיא הוצפה עד מהרה בבקשות לראיונות והרצאות.
על מנת להרוויח כסף, גולדמן החליטה להמשיך את לימודי הסיעוד אותם החלה בבית הסוהר. אולם, תחומי ההתמחות המועדפים עליה, מיילדות ועיסוי, לא היו פנויים לסטודנטיות לסיעוד בארצות הברית. לפיכך, גולדמן הפליגה לאירופה, והרצתה בלונדון, בגלזגו ובאדינבורו. שם גם פגשה אנרכיסטים מפורסמים כגון אריקו מלטסטה, לואיז מישל ופיוטר קרופוטקין. בווינה קיבלה גולדמן שתי תעודות גמר בסיעוד ויישמה אותן עם שובה לארצות הברית. בעוד היא מחליפה בין הרצאות לעיסוק בסיעוד, גולדמן ערכה את הסיור חוצה המדינות הראשון שנערך בידי דובר אנרכיסט. בנובמבר 1899 חזרה לאירופה, שם פגשה את האנרכיסט היפולייט האבל, עמו החלה במערכת יחסים. יחד נסעו לצרפת ועזרו לארגן את קונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי הראשון בפאתי פריז.
[עריכה] ההתנקשות במקינלי
ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית, נרצח ב-6 בספטמבר 1910 על ידי ליאון צ'ולגוש. צ'ולגוש היה אנרכיסט שניסה ליצור קשר עם אמה גולדמן בעבר. התנהגותו באותם מפגשים עוררה חשד אצל גולדמן וחבריה הקרובים, והם סברו שצ'ולגוש הוא סוכן משטרתי. לאחר רצח הנשיא, עצרו החוקרים את גולדמן יחד עם בן זוגה, היפולייט האבל, ו-11 אנרכיסטים נוספים, בחשד שהם השתתפו בתכנונו. במהלך החקירה לא נמצאו ראיות שקושרות את אמה גולדמן לרצח, והיא שוחררה לאחר שבועיים. צ'ולגוש עצמו הוצא להורג.
לאורך מעצרה, וגם לאחר שיחרורה, סירבה גולדמן לגנות את הרצח. היא דבקה בגישה זו גם כשחבריה האנרכיסטים גינו את הפעולה ולחצו עליה להצטרף אליהם. הדעה הרווחת בעיתונים של אותם ימים הטילה את האחריות לרצח על התנועה האנרכיסטית, ובציבור התגבשה דעה שלילית על האנרכיסטים. העובדה שהן צ'ולגוש והן גולדמן היו מהגרים חיזקה אצל האמריקאים את התחושה שאידאולוגיה זרה, התומכת ברציחות פוליטיות, מנסה לייבא עצמה לארצות הברית. יורשו של מקינלי, תאודור רוזוולט, הכריז על כוונתו לנקוט באמצעים חריפים נגד האנרכיסטים ותומכיהם.
[עריכה] "אמא אדמה" ושחרורו של ברקמן
לאחר הוצאתו להורג של צ'ולגוש, גולדמן החלה להתרחק מהחיים הציבוריים. דחויה על ידי חבריה האנרכיסטים, מותקפת על ידי העיתונות ופרודה מאהובה, נסוגה לאנונימיות ועיסוק בסיעוד, ואף השתמשה בשם בדוי - אי. ג'י סמית'. "היה קשה ומר להתמודד עם החיים מחדש", כתבה מאוחר יותר.[36] אולם, כאשר הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הרחקת האנרכיסטים, שהיווה שבירה של עקרון חופש ההגירה, גל חדש של אקטיביזם התעורר על מנת להתנגד לו, והחזיר את גולדמן לתנועה. קואליציה של אנשים וארגונים מרחבי השמאל הרדיקלי התנגדה לחוק מאחר והוא הפר, לטענתם, את חופש הביטוי.
כאשר נשללה זכותו של אנרכיסט סקוטי בשם ג'ון טרנר להיכנס לארצות הברית, גולדמן עזרה לארגן את "ליגת חופש הביטוי". ליגת חופש הביטוי הייתה קבוצה אשר גייסה את עזרתם של עורך הדין ופעיל זכויות האזרח קלארנס דארו, והמשורר והמחזאי אדגר לי מאסטרס, שלקחו את התיק של טרנר לבית המשפט העליון של ארצות הברית. אף על פי שטרנר והליגה הפסידו, גולדמן התייחסה למקרה כניצחון תעמולתי. היא חזרה לפעילות אנרכיסטית, אך פעילות זו גבתה ממנה מחיר. גולדמן כתבה לברקמן ש"מעולם לא הכביד עליי עול שכזה. אני חוששת שנדונתי לנצח להשאר רכוש ציבורי ולשחוק את חיי למען הדאגה לחיי אחרים".[37]
במהלך 1906 החליטה גולדמן לייסד כתב-עת משלה בשם "אמא אדמה" - "מקום ביטוי לכל הצעירים האידאליסטים באמנות ובכתיבה".[38] צוות המגזין כלל נבחרת של פעילים רדיקליים, כולל היפולייט האבל, מקס בגינסקי ולאונרד אבוט. בנוסף לפרסום עבודות מקוריות מאת עורכיו ואנרכיסטים מרחבי העולם, "אמא אדמה" פרסם מחדש כתבים נבחרים של כותבים מגוונים, בהם כתבים של האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון, האנרכיסטי הרוסי פיוטר קרופוטקין, הפילוסוף פרידריך ניטשה והסופרת הבריטית מרי וולסטונקראפט. גולדמן כתבה לעתים קרובות בנושאים של אנרכיזם, פוליטיקה, עבודה, אתאיזם, מיניות ופמיניזם.
ב-18 במאי של אותה שנה, שוחרר אלכסנדר ברקמן מן הכלא. בתחילה התקשה ברקמן לשוב אל החיים האזרחיים, ואף שקל להתאבד. אולם, מעצרם של גולדמן וקבוצת פעילים נוספים שנפגשו על מנת לדון בלאון צ'ולגוש, הפיחה בו רוח חיים, והוא החל לפעול למען שחרורם.
בשנת 1907, ברקמן נוטל אחריות על "אמא אדמה", בעוד גולדמן יוצאת לסבב הרצאות במדינה על מנת לממן את כתב העת. עריכת המגזין הייתה חוויה מעוררת עבור ברקמן. מערכת היחסים עם גולדמן, לעומת זאת, התערערה, והוא ניהל רומן עם האנרכיסטית בקי אדלסון, שהייתה אז בת 15. גולדמן נפגעה מכך שברקמן דחה אותה מעליו, אך התייחסה לזאת כתוצאה של חוויית הכלא. מאוחר יותר באותה שנה גולדמן שימשה כנציגת ארצות הברית בקונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי באמסטרדם. אנרכיסטים וסינדיקליסטים מרחבי העולם התאספו על מנת לדון במתח בין שתי האידאולוגיות, אך לא הגיעו להסכמה מכרעת. גולדמן חזרה לארצות הברית והמשיכה את נאומיה בפני קהל רחב של אנשים.
[עריכה] רייטמן, מאמרים ואמצעי מניעה
במהלך 10 השנים הבאות, סיירה גולדמן ללא הפסקה בכל רחבי ארצות הברית, מרצה ומשכנעת אנשים להצטרף לתנועה האנרכיסטית. הקואליציות שנוצרו במטרה להתנגד ל"חוק הרחקת האנרכיסטים" עזרו לה לקבל הערכה ולבסס מוניטין של מי שמצליחה להגיע אל אנשים מעמדות פוליטיות אחרות. כאשר משרד המשפטים של ארצות הברית שלח סוכני חרש על מנת לצפות בנאומיה, הוא דיווח שהרצאותיה היו "מלאות אנשים".[39] סופרים, עיתונאים, אמנים, שופטים ועובדים מכל הקשת הפוליטית העידו על "הכוח המגנטי", "הנוכחות המשכנעת" ו"כוח, צחות הלשון והאש" שלה.[40]
באביב 1908, פגשה גולדמן את בן רייטמן, רופא שכונה "הדוקטור הנווד". רייטמן גדל ברובע העני של שיקגו והתהלך בארצות הברית מספר שנים כנווד לפני שרכש תואר ברפואה. כרופא דאג בעיקר לעניים הסובלים ממחלות מין. גולדמן התאהבה ברייטמן, ובין השניים התרקם רומן. הם חלקו מחויבות ל"אהבה חופשית", אך בעוד שלרייטמן היו מאהבות נוספות, גולדמן נשארה נאמנה לו בלבד. היא ניסתה לפייס את רגשות הקנאה שלה בעזרת אמונה בחירות הלב, אך התקשתה להשלים עם המצב.
שנתיים לאחר מכן החלה גולדמן להרגיש תסכול מקהל הרצאותיה. היא ייחלה "להגיע למעט האנשים שבאמת רצו ללמוד, במקום לרבים שמגיעים לשם הבידור".[41] היא אספה סדרת נאומים ומאמרים שכתבה עבור "אמא אדמה" ופרסמה ספר שנקרא "אנרכיזם ומאמרים נוספים". הספר מכסה מגוון רחב של נושאים - בנוסף למבט מקיף על אנרכיזם והביקורת עליו, הספר כולל מאמרים בנושאים של פטריוטיות, סופרג'יזם, נישואים ובתי סוהר.
כאשר מרגרט סנגר, פעילה פמיניסטית, טבעה את המושג "פיקוח ילודה" (Birth Control) והפיצה מידע על מגוון אמצעי מניעה במהדורת יוני 1914 של המגזין שלה "האישה המורדת", היא קיבלה תמיכה רבה מגולדמן. סנגר נעצרה בחודש אוגוסט במסגרת חוק שאסר על הפצה של "מאמרים מגונים, גסים ושטופי זימה", כולל מידע הקשור לאמצעי מניעה. גולדמן ורייטמן חילקו עותקים של מנשר של סנגר בשם "הגבלת המשפחה" (יחד עם מאמר בעל רוח דומה של רייטמן), ובשנת 1915 גולדמן ערכה סיור ברחבי ארצות הברית, בחלקו במטרה להעלות את המודעות לאמצעי מניעה. למרות שהגישה הציבורית לנושא נראתה ליברלית למדי, גולדמן נעצרה בחודש פברואר 1916, והואשמה גם היא בהפצת מידע בנוגע לאמצעי מניעה. גולדמן בחרה שלא לשלם קנס בסך 100 דולר, ובילתה שבועיים בעבודות בכלא, שאותן ראתה כהזדמנות להתחבר לאלו שנדחו על ידי החברה.[42]
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
ב-1916 נבחר וודרו וילסון מחדש כנשיא ארצות הברית תחת הסיסמה "הוא שמר עלינו מפני מלחמה". ברם, בתחילת הקדנציה השנייה של וילסון, הוא החליט שהתעלמות גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות מהווה עילה מספקת לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן, הקונגרס האמריקאי העביר את "חוק השירות הסלקטיבי", שדרש מכל הגברים בגילאים 21-30 להתייצב לגיוס לצבא ארצות הברית. גולדמן ראתה בהחלטה שימוש בתוקפנות מיליטריסטית, המונעת ממניעים קפיטליסטים. היא הכריזה ב"אמא אדמה" על כוונתה לצאת כנגד הגיוס, וכנגד התערבותה של ארצות הברית במלחמה.
למען מטרה זו, גולדמן וברקמן ארגנו את "הליגה נגד הגיוס" בניו יורק, שהכריזה: "אנחנו מתנגדים לגיוס כיוון שאנחנו אינטרנציונליסטים, אנטי-מיליטריסטים, ומתנגדים לכל המלחמות אשר מנוהלות על ידי ממשלות קפיטליסטיות". הקבוצה הייתה חלוצה בפעילות נגד גיוס, ותאים נוספים שלה החלו להופיע בערים נוספות. אולם כאשר המשטרה החלה לפשוט על האירועים הציבוריים של הקבוצה על מנת למצוא גברים צעירים שלא התייצבו לגיוס, גולדמן וחבריה החלו להתמקד בהפצת מנשרים וחומרים כתובים אחרים.[43] בעיצומו של הגל הפטריוטי שפשט במדינה, חלקים רבים בשמאל הפוליטי סירבו להצטרף למאמצי הליגה. "מפלגת השלום של הנשים", למשל, הפסיקה את התנגדותה למלחמה ברגע שארצות הברית נכנסה אליה. "המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה" התנגדה רשמית להתערבות ארצות הברית, אך תמכה בווילסון במרבית פעולותיו.[44]
ב-15 ביוני 1917 נעצרו גולדמן וברקמן במהלך פשיטה על משרדיהם, שהניבה כמות גדולה של מסמכים ותעמולה אנרכיסטית.[45] בניו יורק טיימס דווח שגולדמן ביקשה להחליף לתלבושת הולמת יותר, והגיעה בגלימה ב"סגול מלכותי"."[45] גולדמן וברקמן הואשמו בקשירת קשר "להדיח אנשים לא להתגייס"[46] במסגרת "חוק הריגול" החדש, שקבע עונשים כבדים לכל מי שהפריע לגיוס לצבא או עודד "אי-נאמנות" כנגד ממשלת ארצות הברית, חויבו גולדמן וברקמן בערבות בסך 25,000 דולר כל אחד. גולדמן בחרה להגן בעצמה עליה ועל ברקמן במהלך המשפט, ופנתה לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית בשאלה כיצד הממשלה יכולה לטעון שהיא נלחמת למען הדמוקרטיה כאשר היא מדכאת את חופש הביטוי בביתה.
| אנו אומרים שאם אמריקה נכנסה למלחמה על מנת להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה, עליה, לפני הכל, להבטיח את הדמוקרטיה באמריקה. אחרת, איך העולם אמור לקחת את אמריקה ברצינות, כאשר היא מתאכזרת לדמוקרטיה בביתה מידי יום ביומו, חופש הביטוי מדוכא, אסיפות שקטות נשברות בידי פושעים שחצנים ואכזריים במדים. כאשר חופש העיתונות מקוצץ וסותמים את הפה לכל דעה עצמאית? אכן, אם אנחנו כה עלובים בדמוקרטיה, כיצד נוכל לתת אותה לעולם? | ||
| -- "אמא אדמה", יולי, 1917 | ||
חבר המושבעים לא הסכים עם טענותיה של גולדמן וקו הגנתה ומצא אותה ואת ברקמן חייבים בדין. השופט גזר עליהם את העונש המרבי - שנתיים מאסר, קנס בסך 10,000 דולר כל אחד, ואפשרות של גירוש לאחר שחרורם. בעת שהעבירו את גולדמן לבית הסוהר, היא כתבה לחבר: "כליאה של שנתיים עבור עמידה בלתי מתפשרת באידאל של אדם. הרי זהו מחיר קטן".[47]
בכלא מינו אותה לעבוד כתופרת תחת עינו של "ילד אומלל בן 21 שמשלמים לו על מנת להשיג תוצאות".[48] היא פגשה בסוציאליסטית קייט ריצ'רדס או'הר, שאף היא נכלאה במסגרת "חוק הריגול". למרות שהיו חלוקות באסטרטגיות הפוליטיות שלהן (או'הר האמינה בבחירות במטרה להגיע לשלטון), השתיים התאחדו במטרה להתסיס את האסירים למען תנאים טובים יותר עבורם. גולדמן התחברה גם עם האנרכיסטית גבריאלה סגטה אנטוליני, חסידה של האנרכיסט לואיג'י גליאני. אנטוליני נעצרה בשעה שהובילה ילקוט מלא בדינמיט ברכבת שנסעה לשיקגו. היא סרבה לשתף פעולה עם הרשויות ולספק מידע נוסף, ונכלאה למשך 14 חודשים. שלוש הנשים שעבדו יחד על מנת לשפר את תנאיהם של שאר האסירים, נודעו בשם "השילוש הקדוש". גולדמן שוחררה מהכלא ב-27 בספטמבר 1919.
[עריכה] רוסיה
כאשר גולדמן וברקמן שוחררו, הגל הראשון של "הפחד האדום" - תקופה בה גבר הפחד מפני התפשטות הקומוניזם בעולם - היה בעיצומו. מהפכת אוקטובר, בשילוב השתתפותה של ארצות הברית במלחמה, הובילו לשיא של עוינות כלפי פעילים רדיקליים ומהגרים שאינם אזרחים. יחידת המודיעין הכללית של משרד המשפטים של ארצות הברית בראשות ג'ון אדגר הובר, ניהלה סדרה של פשיטות במטרה לעצור פעילים רדיקלים, תחת הוראותיו של התובע הכללי, אלכסנדר מיצ'ל פלמר. במזכר שהוכן בעת שהותם של גולדמן וברקמן בכלא, כתב הובר: "אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן הם, מעבר לכל ספק, שניים מהאנרכיסטים המסוכנים ביותר במדינה הזו וחזרתם לקהילה תגרום לנזק מופרז".[49] למרות שנישואיה לג'ייקוב קרשנר העניקו לה אזרחות אמריקאית, הממשלה הפעילה את "חוק הרחקת האנרכיסטים" וגירשה את גולדמן וברקמן לברית המועצות, יחד עם 200 פעילים נוספים.
בתחילה, גולדמן ראתה במהפכת אוקטובר צעד חיובי. היא כתבה ב"אמא אדמה" כי למרות התלות בממשלה הקומוניסטית, המהפכה ייצגה את העקרונות "הכי בסיסיים, מרחיקי-לכת וחובקי-כל של חירות אנושית ורווחה כלכלית".[50] אולם, כאשר גולדמן וחבריה התקרבו לאירופה, היא הביעה חשש מהעתיד לבוא. היא הייתה מודאגת ממלחמת האזרחים ברוסיה, ומהאפשרות שכוחות אנטי-בולשביקים יעלו לשלטון. המדינה, למרות שהייתה אנטי-קפיטליסטית, היוותה גם היא איום עבורה. "אני לעולם לא אוכל לעבוד בתוך המסגרת של המדינה", כתבה לאחייניתה, "בין אם היא בולשביקית ובין אם אחרת".[51]
חששותיה של גולדמן היו מוצדקים, כפי שגילתה זמן קצר לאחר מכן. מספר ימים לאחר שחזרה לסנקט פטרבורג (ששמה היה אז "פטרוגרד"), הזדעזעה לשמוע אישיות רשמית של המפלגה מתייחסת לחופש הביטוי כ"אמונה בורגנית תפלה".[52] בזמן שגולדמן וברקמן סיירו במדינה, הם מצאו דיכוי, ניהול כושל ושחיתות, במקום שוויון והעצמת עובדים להם ייחלו. אלו שביקרו את הממשלה הושמצו כאנטי-מהפכניים, והעובדים עבדו בתנאים מחמירים. הם פגשו את לנין שהסביר להם שדיכוי חופש העיתונות בידי הממשלה מוצדק. הוא אמר להם ש"בלתי אפשרי שיהיה חופש ביטוי בזמן תקופה מהפכנית".[53] ברקמן היה סלחני יותר כלפי פעולות הממשלה בשם "הנחיצות ההיסטורית", אך בסופו של דבר הצטרף לגולדמן בהתנגדותה לסמכות הממשלה הסובייטית.[54]
בחודש מרץ 1921, החלו שביתות בפטרוגרד, כאשר עובדים יצאו לרחובות בדרישה להקצבת מזון גדולה יותר וחופש נרחב יותר לאיגודי העובדים. גולדמן וברקמן חשו מחויבים לתמוך בשובתים. הם הכריזו כי "לשתוק עכשיו זה בלתי אפשרי, אפילו פלילי".[55] התסיסה התפשטה לעיר הנמל קרונשטט, שבה ניתנה לצבא פקודה להגיב. בהתקוממות שהחלה, נהרגו 600 מלחים ואלפי חיילים סובייטים, ו-2,000 מלחים נוספים נעצרו. לאור אירועים אלו, גולדמן וברקמן החליטו כי אין להם עתיד במדינה זו. "יותר ויותר", כתבה, "הגענו למסקנה שאיננו יכולים לעשות כאן דבר. ומאחר שלא יכלנו להמשיך בחיים ללא פעילות במשך זמן רב, החלטנו לעזוב".[56]
בחודש דצמבר 1921, גולדמן וברקמן עזבו את המדינה ונסעו לבירת לטביה, ריגה. נציג ארצות הברית בעיר העביר את המידע לבכירים בוושינגטון הבירה, שהחלו לבקש מידע מממשלות באירופה על פעילות הזוג. לאחר מסע קצר לסטוקהולם, הם עברו להתגורר בברלין במשך מספר שנים. בזמן זה גולדמן הסכימה לכתוב סדרה של מאמרים על תקופת שהותה ברוסיה לעיתונו של ג'וזף פוליצר. מאמרים אלו נאספו מאוחר יותר ויצאו לאור בשני ספרים בשם "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" (1923) ו"ההתפכחות הנוספת מהאשליה שלי ברוסיה" (1924). כותרות הספרים האלו נוסחו על ידי המוציאים לאור על מנת לעורר התעניינות, וגולדמן מחתה על כך, אך לשווא.[57]
[עריכה] אנגליה, קנדה וצרפת
גולדמן התקשתה להתחבר לחוגים השמאלניים בגרמניה. מאחר וגולדמן יצאה נגד הדיכוי הסובייטי, שנאו אותה הקומוניסטים מחד ואילו הליברלים מאידך לעגו לרדיקליות שלה. בעוד ברקמן נשאר בברלין לעזור לפליטים רוסים, גולדמן עברה ללונדון בספטמבר 1924. עם הגיעה, הסופרת רבקה וסט ארגנה ארוחת קבלת פנים עבורה, אליה הגיעו הפילוסוף ברטראנד ראסל, הסופר הרברט ג'ורג' ולס וכמאתיים אורחים נוספים. כאשר דיברה גולדמן על אכזבתה מהממשלה הסובייטית, הקהל נותר המום. חלקם עזבו את האירוע, ואחרים גערו בה על כך שהיא מבקרת את הניסוי הקומוניסטי בטרם עת. מאוחר יותר, ראסל כתב לה שהוא מסרב לתמוך במאמציה לשינוי מערכתי בברית המועצות, ולעג לאידאליזם האנרכיסטי שלה.[58]
בשנת 1925, אוימה גולדמן בגירוש נוסף, אך אנרכיסט סקוטי בשם ג'יימס קולטון הציע להתחתן אתה במטרה להעניק לה אזרחות בריטית. למרות שהיו מכרים רחוקים, גולדמן הסכימה והם התחתנו ב-27 ביוני 1925. המעמד החדש שלה סיפק לה שקט נפשי, ואיפשר לה להגיע לצרפת ולקנדה. החיים בלונדון היו מלאי מתחים עבור גולדמן. היא כתבה לברקמן: "אני עייפה נורא, וכל כך בודדה ומדוכאת. זו הרגשה נוראה לחזור הנה מהרצאות ולא למצוא נשמה קרובה, אף אחד שאכפת לו אם אדם חי או מת".[59] היא המשיכה במחקר אנליטי על דרמה, בעודה מרחיבה עבודה שפרסמה בשנת 1914. אך היא חוותה קשיים רבים באינטראקציה עם הקהל ומעולם לא סיימה את ספרה השני בנושא.[60]
גולדמן הגיעה לקנדה בשנת 1927, שם התו